קיימוּת ישראלית – חידוש האחריות לטוב המשותף

תוכן הענינים

• תודות | אריה וגנר
• הקדמה | קיימות ישראלית כפטריוטיות גלוקלית לזמן הזה | נמרוד אלוני
• שער ראשון: מסה
• קיימות ישראלית – רעיון הקיימות במסד לתיקון החברה בישראל | אריה ונגר
• שער שני: מאמרים
• לחנך לקיימות מתוך הי'קיים'יות. על הצורך בחינוך לאוטופיה כאידאולוגיה חינוכית של תיקון חברתי | ניר מיכאלי
•  מזהות קורבנות לקיימות ריבונית: קווי יסו'ֹו' להבב”ת הזהות הישראלית מזווית מבט אקטיביסטית | אלון גן
• מה למוזרים האלה עם הכוסות הנשלפות מהתיק ולכלכלה | תמר בן יוסף
• משבר האקלים: משבר של כלכלת השוק או משבר האדם| אריה קרמפף
• תקשורת וקימות| עמית שכטר
• לא להתפתות למזון המהיר: קיימות בתקשורת כאחריות | רמי לבני
• שער שלישי: שיחות עם אריה וגנר
• שיחה עם גייל טלשיר על קיימות ודמוקרטיה
• שיחה עם ערן פייטלסון על קיימות, סביבה ותכנון
• שיחה עם ידידיה שטרן על קיימות וזהות

תודות

וכפי ששבתי וכתבתי בדבריי בספר זה, עמדתי היא כי האדם אינו אטום בודד,  וכי יש משמעות רבה לקהילה, לטוב המשותף ול”יחד" העבודה על ספר זה המחישה ואיששה זאת כמעט יום-יום. ספר זה הוא תוצר קולקטיבי של אנשים רבים, ולכולם  תודתי והערכתי העמוקה. כולם הוכיחו את שאני כבר יודע ־ שבעבודה משותפת השלם גדול מסכום חלקיו.

השלבים המוקדמים של הכתיבה היו מעין תרגיל בכתיבה, בתמיכה של יחידת הבוגרים של מכון מנדל למנהיגות. תודתי נתונה למכון מנדל, שאני גאה להימנות עם בוגריו, ובפרס לרקפת מוסק ולד"ר גרניט אלמוג-ברקת, שהאמינו בתהליך הכתיבה, בכותב ובתוצר ותמכו בהם.

הקשר הפורה והמעשיר שלי עם נמרוד אלוני הוא רב-עונים. תהילתו בהיותי מורה מן הרוויץי בסמינר הקיבוצים וחבר בקבוצת כתיבה בו, בהובלתו ובהובלת אילנה אבישר. אילנה היא שערכה את הספר שכתבנו, אתגר הקיימות: הינוך ואחריות חברתית-סביבתית (הקיבוץ־ המאוחד ומכון מופ"ת, ,2016) מסדרת הספרים של סמינר הקיבוצים ”מחשבה חינוכית." אך טבעי היה, שבכותבי את

המאמר שבבסיס ספר זה התייעצתי עם נמרוד.מתוך אמוני בי ואמונה בחשיבותו של המסר ובפוטנציאל שלו לתרומה לחינוך לקיימות הוא תמך בהצעתי להרחיב את הנושאים לכדי ספר. מרגע זה התגייס נמרוד לפרויקט בכל נפשו ובכל מאודו. הוא השקיע ללא סייג מומנו, ממרצו, מניסיונו ומתבונתו, והפך ממנסור לשותף מלא בכתיבה, בעריכה ובתהליך ההוצאה לאור.למדתי מנמרוד רבות.אני רואה בו חבר,ואין לי די מילות תודה לגמול לו. בשותפות זו שימש המכון לחינוך מתקדם במכללת סמינר הקיבוצים, שבראשו עומד נמרוד, כאכסניה מכובדת להוצאה לאור של הספר. אני מודה למכללה, להנהלתה ולצוות המכון, ובפרס ליעל אוחיון ולנסע חנניה שהושיטו כל סיוע במהירות, ביעילות ובהרבה אכפתיות ורצון טוב.

תודתי העמו ‏לIה נתונה לכותבים ־נמרוד אלוני,אלו ג ,תמרב יוס ,רמי לבני, ניר מיכאלי,אריה קרמפף ועמית שכטר. כל אחד מהם כתב מאמר מופתי, איכותי ומעורר מחשבה, התורם בפני עצמו לדיון בסוב המשותף בישראל, וקיבוצם יחד לספר אחד הוא בגדר "מכפיל כוח." אני מודה לכולם על ההתגייסות לשותפות בכתיבת הספר שלנו.

אני מודה מקרב לב גם לגייל סלשיר, לערן פייסלסון ולידידיה שסרן על הקדשת הזמן לשוחח איתי על קיימות. תובנותיהם וניסיונם תרמו רבות לאיכות הדיון.

כולי תקווה כי שותפיי לכתיבה והמרואיינים בספר ימשיכו להשמיע את קולם החשוב בשיח הציבורי הישראלי ואף יגבירו אותו.

תודתי העמוקה לד"ר בלה יעבץ ולד"ר אילון שוורץ על קריאת כתב היד ועל הערותיהם החשובות, הבובות והמועילות. תורה עמוקה גם לעורכת הלשוןי עפרה פרי על עבודה משובחת, מעוררת השראה, אכפתית ומהירה. ממנה למדתי על דיוק, איכות ואהבה לשפה העברית, וספר ”וה הוא גם שלה.

ור תודות להוצאת הספרים של מכון מופ"ת ובפרס לד"ר דודו רוטמן, ראש ההוצאה, שבחר להוציא לאור את הספר, ולחני שושתרי, רכות ההוצאה, על שותפותה ועזרתה. תודה לעדי רופא, עורכת הלשון האחראית, על ליווי הספר בשלביו המתקדמים, ולבלה טאובר, המעצבת הגרפית. הוצאה לאור של ספר מצריכה גם משאבים. את אלו תרם ביד רחבה ומתוך אמונה מלאה בספר וברעיון הקיימות פילנתרופ שבחר להישאר בעילום שם. יבורכו הוא וצוותו.

לא אוכל למנות את אלפי המאמרים, הספרים וההרצאות שהרחיבו את ידיעותיי בתחומים השונים שאו.י מקשר לקיימות, אף לא את השיחות שהיו לי עם עמיתים, מורים, תלמידים, חברים ובני משפחה. דמויות מופת שימשו לי מקורות השראה. עם

חלקם הסכמתי ועל חלקם חלקתי. כולם חלק ממסע ארוך שנים ללימוד, למחשבה, לגיבוש ולהמשנה. כולם חלק מהדנ”א התרבותי, המקצועי, האישי והאידאולוגי שלי, וכולם באים לידי ביטוי בספר בדרך זו או אחרת. תודה לכולם. אני מקווה שבמסע האנושי לקיימות, קיום ומשמעות תרמתי ולו פירךר אבן למגדלי החיים שאנחנו מנסים לבנות לנו ולדורות הבאים בארץ הזאת.

הספר מוקדש באהבה אין סופית לרעייתי רונית ולילדיי תומר ואילון, שמאז לידתם הפך העולם למקום טוב יותר, לפחות עבורי.

אריה ונגר

הקדמה: קיימות ישראלית נפטריוטיות גלװזלית לזמן הזה

נמרוד אלוני

התבונה המעשית במשבר. זה יותר מעשור rmw‏ נכאים דאין-אונים, לעיתים על גבול הייאוש, מאפיינת את השיח הציבורי בתחומי האתיקה, הפוליטיקה, החינוך, הבריאות, הכלכלה ואיכות הסביבה. דיבורים אפוקליפסיים על אסונות פוליטיים ואקולוניים היו לעניין שבשגרה, ויותר ויותר אנו מוצאים בקרב אנשי רוח, מרע ומעשה את השימוש במספורות האובדניות של "מסע על סיפון הטיטניק" ושל הצפרדע בסיר שמימיו בדרך לרתיחה, והיא בדרך לאובדנה. פתרונות כמעט שאין: לאמן האקדמיה, לא מן האידאולוגיה ולא מהפוליטיקה. על רקע מציאות זו בולט בווהרו המבטיח, כמעט בבדידותו, רעיוני הקיימות.

לפני שניגש לתוכנו של רעיון הקיימות אבקש להציג את ההקשר, מרחב הדיוני או שדה השיח שבמסגרתו ניתן להצדיק את הקביעה שלעיל – שהקיימות היא אכן רעיו]י חיובי ומבטיח. אפתח בהסתמכות על דבריו של הפילוסוף, המתמטיקאי, האקסיביסט החברתי וחתן פרס הנובל – ברטרנד ראסל (1967 (Russell,‏ בצמד מאמרים שלו, שכותרת האחד היא ”רעיונות שהועילו לאנושות" ושל האחר ־ "רעיונות שהויקו לאנושות," ראסל מבקש לקדם טיעונים הגיוניים, הנסמכים על ההיסטוריה האנושית ועל השכל הישר, בדבר עמדות ערכיות שכדאי וראוי לנו לאמצ]י כדי לקיים תרבות אנושית שפויה והומנית ולהיחלץי מו הווועות ההמוניות, ההרס ךהאומללות שבני אדם מביאים על עצמם ועל אחרים. הימים, צריך לזכור, הם ימי אמצע המאה ה־,02 העדויות חיות וה'ויכרונות טריים: מיליוני קברים חדשים משתי מלחמות עולם, מיליונים רבים נוספים נכים בגופם ושבורים ברוחם, גיהנום מחנות ההשמדה ושואת יהודי אירופה, הרס תשתיות וכלכלות, וצלקות אין ספור פרי אידאולוגיות טוטליטריות ומשטרים דכאניים, משמאל ומימיו.

בשיקולים התועלתניים (שיהוו לנו מסגרת התייחסות גם בהמשך) ראסל מתמקד בהיבטים הבסיסיים ביותר של ביטחון קיומי מול אימת המוות והשכול, רווחה מול אומללות, וחופש מול שעבוד ־ כעניינים שבין בני האדם קיימות ההסכמות הרחבות ביותר לגביהם. הוא פותח בהבחנה בין רעיונות מועילים ומקדמים בתחום המדע והטכנולוגיה לבין אלו מתחום המוסר והפוליטיקה. בתחום הראשון' הוא מונה את ההתקדמות האדירה בדעת המדעית-טכנולוגית ־ בעלת האופי החקרני, רציונלי

ךביקורתי – והיכולות העצומות שהיא העמידה למין האנושי כדי לבלום מחלות ולהאריך את תוחלת החיים, לשפר את איכות החיים והרווחה ולפתוח אפשרויות חדשות לחיים אנושיים מלאים ומספקים. בתחום השני הוא מעלה על נס את האתיקה ההומניסטית הכלל-אנושית והפוליטיקה הדמוקרטית הפלורליסטית והסובלנית כמצפן שערכו מוכח לקידום ערכי היסוד של החיים, החופש והרווחה.

באמצעות יכולות המדע והטכנולוגיה, הוא כותב, ניתן להשמיד בקלות רבה את כדור הארץ ואת המין האנושי. או כפי שכתב בן דורו ג'ורג' ברנרד שואו במחזה אדם ואדם עליון, במלאכת המוות וההרס של המין. האנושי האדם מתקדם מחיל אל חיל, וכישוריו עולים עשרת מונים על כל יכולות ההשמדה של כוחות הטבע וחיות הטרף. אולם בקידום החיים, בני האדם, על פי רוב, נשארו תקועים והניבו מעט מאוד ברכה לעצמם ולזולתם. הדרך הראויה, מסכם ראסל, היא המשך פיתוח הדעת המדעית-טכנולוגית, אך ”ואת רק  תחת הכוונה אססרסגית, רציונלית ואחראית של השקפת עולם נאורה, שתבטיח כי השימוש ביכולות העצומות שלנו יביא ברכה למין האנושי. אנסח ”ואת במספורה תנכית: מבחנה של החוכמה הוא בעשיית עץ הדעת לעץ חיים – חוכמה שמנעה את בעליה.

ההוגה השני שאסתמך עליו כדי לבסס מסגרת טיעונים מצדקת לחיוניותו ולחשיבותך של רעיון הקיימות הוא הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה. בדומה לראסל (שפינוזה קדם לראסל ב003- שנה,) גם כאן ההיגיון הוא של תועלת. טוב, כותב שפינוזה בתורת המידות, הוא כל מה שמועיל לנו להתקרב אל השלמות ואל האושר הגלומים בנו על פי טבענך. ובאשר לטבענו, כמו כל אורגניזם בטבע, היסוד המהותי ביותר הוא השאיפה להתמיד בקיומנו [(הדגשה שלי] שפינוזה, ,1967 ג, .6) יתר על כן, מאחר שמסגרת ההתייחסות הקבועה והמכרעת בחיי כולנו היא הטבע, ומאחר שבני האדם הם חלק מהטבע ומתקיימים בהם כל חוקי הטבע, אוי הדרך המועילה ביותר לבני האדם כדי להתמיד בקיומם הוא על ידי לימוד דרכי הטבע ודבקות בהם. במונחים מעשיים, משמעות הדבר היא דרך חיים שמוקדשת למימוש התכונות המהותיות והמובהקות של בני האדם על פי טבעם: הגשמת היסוד השכלי שגלום בטבענו האנושי, לימוד חוקיות הטבע הכללי שפועלת במציאות

כולה, והנהגת חיים רציונליים, מושכלים ושקולים. התוצאה החיובית, התועלת אך הרווח של אורח חיים זה, טוען שפינוזה, הם ברכה לפרט ולכלל כאחד. מאחר שהטבע שאנו חיים בו, כלומר כדור הארץ כבית המשותף שלנו, הוא אחד, ולאור העובדה שכבני אדם אנו חולקים טבע אנושי משותף שפועל בנו בכל העניינים המהותיים של קיומנו, אוי בקרב בני אדם שחיים על פי התבונה, הטוב האישי והטוב המשותף הד הם. אנשים נבונים המבקשים להתמיד בקיומם וליהנות מחיי ביטחון, רווחה, חירות ואושר יבקשו להם חיים עם אחרים ולא על חשבון אחרים.

לא לנצל אחרים או להכניע אותם במעין משחק הישרדות סכום אפס, אלא את הסוב שהם מבקשים לעצמם יבקשו גם עבור אחרים. כי בחשבון אחרון, כותב שפינוזה, "הטוב היותר נעלה של אלה ההולכים בדרך המידה הטובה משותף הוא לכול, וכל בני האדם יכולים ליהנות ממנה במידה שווה" (שם, ג, .36)

ההוגה השלישי שיסייע לנו בבניית תימוכין לרעיון הקיימות הוא איש המאה הי,18 ההוגה הצרפתי ואבי האמנה החברתית והחינוך הטבעי ־ ז'אן ז'אק רוסו. אמרותיו המתריסות כנגד התרבות הבורגנית שהרחיקה את האדם מהטבע, ניכרה אותו מנטיותיו הטובות המולדות, השחיתה את מידותיו ועיצבה אותו כחמדן כוחני, אמביציווי ותחרותי, מוכרות לכול: "הכול יוצא טוב תחת ידיו של בורא עולם, הכול מתנוון בין ידיו של האדם;" ”האדם נולד חופשי ובכל מקום הוא נתון בכבלים."

אצל רוסו, בדומה לשפינוזה, הטבע הוא מסגרת ההתייחסות האולטימטיבית, אך בעיניו הטרגדיה של האנושות בעת המודרנית נעוצה בהעמדת התרבות כחלופה עליונה ועדיפה לטבע. האדם הנורמטיבי שחונך ברוח "התרבות," "מאל`) חלקת אדמה להניב את יבוליה של אדמה אחרת, כופה על עץ לשאת את פירותיו של עץ אחר; הוא מערב אלה באלה את סוגי האקלים, את היסודות, את העונות ומבלבל ביניהם; הוא מעוות את הכול;… הוא אינו רוצה שום דבר כפי שעשהו הטבע." (רוסו, ,2009 עמ' .111) לעיוות זה השלכות ישירות לחינוך: במקום לסמוך על ההתפתחות הספונטנית של הילדים דרך חוויה חושית, מוטורית, רגשית ומשמעותית בסביבות הטבעיות של חייהם ־ בחדוות הגילוי המשחקית בשמש ובגשם, על האדמה ובמים, עם החי והצומח ־ מנתקים אותם מגיל צעיר מכל מה שהוא טבעי, חונטים אותם בבגדים חונקים, בהוראה "משפכית" משמימה1 ובנהגים נוקשים, והופכים אותם ליצורים המנוכרים לעצמם, מנוכרים לטבע שסביבם ומסורים באופן מוחלט למרוץ העכברים הבורגני לניצול אנשים ומשאבי טבע בדרך לפסגת הצלחתם החברתית. דומה שהרלוונטיות לרעיון הקיימות החברתית והסביבתית התחוורה כאן דיה, ואין זה המקום להרחיב בהגותו של רוסו. אוסיף רק ”ואת: אין כוונתו של רוסו להציג את התרבות כאויבת האדם ולהחזיר את כולנו לטבע, לחג'ונגל;" תביעתו מאיתנו שאת החיים האנושיים נראה במסגרת הטבע כמורה הדרך העיקרי שלנו, שנפתח את כישורינו תוך קשב ונאמנות לררכיו, ובדומה לדברים שראינו אצל שפינוזה, שיא הגשמת סבענו הוא "ברעיונות שמקנה לנו השכל על אושר או על השלמות” (שם, עמ' .115)

1  צורת הוראה שבה הילד הוא כביכול "כלי ריק” שאליו מערים המורים נמשפך את חומר הלימודים.

ההוגה הרביעי והאחרון' שוידרש לו כאן הוא ג'ון דיואי, אבי ההינוך הפרוגרסיבי במאה ה-20. תרומתו הסגולית לנושא דיוננו היא רעיון הצמיחה או הגדילה – רעיון שדיואי העמיד כתכלית העליונה של החיים בכלל ושל החינוך בפרס. שלא כהוגי החינוך המסורתי שנוהגים לקדש את הטקסטים והנהגים המופתיים מן העבר, על

פי רוב תוך הקרבת הדוות הלימוד של התלמידים, דיואי וגישתו הפרוגרסיבית הפנו את מבטם אל העתיד: אל התנסויות משמעותיות בהווה, שבונות תשתיות להמשך הצמיחה וההתפתחות בעתיד. בדומה לדברים שראינו אצל שפינוזה, דיואי מתמקד

במנגנונים ההכרחיים להמשכיות החיים ועומד על כך שעצם טבעם של החיים הוא להתאמץ ולהמשיך את קיומם (דיואי, .1960) קנה המידה לסיב ההתנסויות החינוכיות, ואף הכלכליות והפוליטיות, הוא תרומתן להתחדשות מתמדת של החיים וארגון מחדש של הניסיון האנושי לקראת מנגנוני התחדשות מוצלחים יותר.

בעניין זה דיואי מתייחס לנקודה מכרעת שמתכתבת עם אתגרי הקיימות בכלל והשאלות שאריה ונגר דן בהם בספר זה. צמיחה או גדילה, יש שיגידו, הרי ניכרת הן בהקמת שכונות חדשות על אדמות שמורת טבע, הן בהקמת מפעלי תעשייה ענקיים (שתוצר לוואי שלהם הוא זיהום סביבתי,) והן בפעולותיו של פוליטיקאי או איש עסקים ממולח שמגדיל את כוחו לאין שיעור באמצעות מניפולציות שקריות על הציבור. וכיצד נבחין בין צמיחה חיובית לצמיחה שלילית? תשובתו של דיואי, כמו זו של ההוגים שהצגתי לעיל ושל מקדמי הקיימות, היא שהמבחן אינו במקרה הפרטי אלא בתרומה לקידום הסוד הכללי או הסוד המשותף. דהיינו, בראייה מערכתית, תבונית וארוכת-טווח שמכוונת אל הטוב המשותף, ברור לנו שכדפוס התנהגות, אורח חיים או מדיניות ציבורית מהלכים אלה פסולים, באשר הפיכתם לדגמים כלליים ומשותפים לחברה תביא לחורבנה.

ועתה לרעיון הקיימות כפטריוטיות גלוקלית: אכפתיות, אחריות ומעורבות לטובת קידום הסוב המשותף הלאומי והגלובלי כאחד. כפי שהוצג בהקשרים ההגותיים שלעיל, לבני האדם עומדות היכולת והחירות להעשיר ולהפרות את החיים ברעיונות ובמעשים שמביאים ברכה לחברה האנושית ולסביבה הטבעית, ובה במידה לדלל ולהרוס את משאבי החיים ולהביא חורבן על עצמם ועל סביבותיהם. רעיון הקיימות, שנולד מתוך אחריות לאיכות הסביבה והתפתח לתחומי החברה והתרבות, הוא קודם כול התייצבות והתגייסות לשם עצירת הפגיעות האנושיות במערכות הטבע והחברה החיוניות לשגשוג האדם והאדמה. דוגמה מובהקת למגמה ”וו אנו מוצאים בדבריו המתריסים של האפיפיור פרנציסקוס בשנת 2015 בפני מליאת הקונגרס האמריקני. הוא ביקר  שם חריפות את מדיניותו החמרנית של הקפיטליזם הגלובלי, עמד על תוצאותיו ההרסניות וקרא לאימוץ מדיניות מקיימת: לחדול מן הפגיעות במשאבי הטבע המביאות לקטסטרופות אקלימיות, לצמצם פערים חברתיים כך שהכול יזכו לחיים של כבוד, ולחמול על פליטים מוכי גורל ולקלוט אותם בזרועות פתוחות.

דבריו הנוקבים של האפיפיור מלמדים, שלקראת העשור השלישי של המאה הי,12תפיסת הקיימות היא הוליסטית ואינסגרסיבית והובקתללא הפרד נושאים סביבתיים, חברתיים ותרבותיים. מסרים דומים אנו מוצאים במסמכי המדיניות של אונסק”ו ושל האיחוד האירופי. אלה מניפססים שאורגים יחד את הקיימות הסביבתית עם האחריות למערכות הטבע, את הקיימות החברתית עם האחריות לכבוד האדם ולצדק חברתי, את הקיימות האזרחית-דמוקרטית עם האחריות לתרבות פוליטית פלורליסטית וסובלנית,ואת הקיימות החינוכית-תרבותית עם האחריות לשימור מסורות תרבות המאוימות על ידי מגמות הגלובליזציה והקולוניאליזם

הקפיטליסטי. לפיכך, דומני  שאת נקודת המוצא של שיח הקיימות בימינו ניתןי להגדיר כהשקפה אקו-הומניסטית. הנוקטים עמדה זו מונעים מכוח אחריות הוליסטית לגורל הטבע והאנושות: ערכי היסוד שלהם מוקירים הן את כבוד האדם והצדק החברתי הן את מערכות הטבע ומגוון המינים; המודעות המושכלת שלהם מכירה בהשפעות ההדדיות של הציוויליזציה האנושית והעולם הטבעי, ברצונם לבסס מדיניות הרמוניסטית של חיים עם אחרים ולא על חשבון אחרים, ומתוך תפיסה  של קיימות אקו-הומניסטית הם פועלים לקדם בצורה הדדית, מידתית וארוכת-טווח את שגשוג עולם הטבע ואת איכות החיים הנאותה לכלל בני האדם.

אומנם אנחנו רק בהקדמה של הספר אך כבר חייבים לעצור. אל לנו להתבלבל, ללכת שני אחרי המילים הגדולות וההגדרות המורכבות, ולחשוב שעיקר הדברים הוא שיח מלומד ומתוחכם. המילים תפקידן לעורר מודעות ולהבנות חשיבה בהירה וממוקדת, אך העיקר הוא שינוי דחוף ומיידי באורחות חיינו (שינויים בתרבות הייצור והצריכה, המסחר והתחבורה, הבנייה  והדיור, התוונה והפנאי, המשפחה והקהילה, וגם בתחום הכלכלה והיחסים הבין-לאומיים בין המדינות העשירות לעניות.) בקביעה שמדובר כאן בשאלות של חיים ומוות אין שביב של הפרזה.

ככל שמדובר באיומים על הקיימות הסביבתית, ברור שכבר עכשיו גובים האסונות האקלימיים וזיהום משאבי הטבע חיים של עשרות אלפים כל שנה.יש שגורסים שכבר עברנו את נקודת האל-חזור, שכדור האר") על משאביו הטבעיים אינו יכול עוד לשאת את ריבוי האוכלוסין, ושאפקט החממה ועליית הטמפרטורה יביאו בעתיד הלא רחוק חורבן קסססרופלי לטבע ולאנושות.

בכל הנוגע לאיומים על הקיימות החברתית-תרבותית, בעשור האחרון' אנו עדים להגירת המונים ולמספר שיא של יותר מ-60 מיליון עקורים ופליטים; לקריסתן של דמוקרטיות ליברליות והידרדרותן למשטרים פופוליססיים וסמכותניים; להרחבת הפערים הכלכליים בתוך המדינות ובין מדינות, כך שכל שנה יותר הון נצבר אצל פחות אנשים וקבוצות גדלות והולכות מודרות אל חיי עוני ואומללות;

לפגיעה קשה בבריאות הציבור כתוצאה מ"קירוש" שורת הרווה בתעשייה המזון והתרופות; ב'רומיננטיות של "פייקיניוו" ו”פוסט-אמת” והתמעטות העיתונות הרצינית והחוקרת; ולהשתלטות הקפיטליזם הנאו-ליברלי, שבאופן גורף ממסחר את כלל תחומי החיים ומדלדל ומוזיל בכך את ערכן ותרומתן של האקדמיה, של התרבות והאומנות, ואף את הדיון הדמוקרטי.

אי אפשר לחולל שינוי ללא המודעות המושכלת ךהביקורתית שמגולמת בהגותם של מבקרי תרבות מהעבר, דוגמת אלה שהצגתי בפתח הדברים ובעמדות המובאות בספר זה ובספרים דומים לו בביקורת התרבות העכשווית. אך האתגר האמיתי; כפי שמלמדת הכותרת של הקדמה זו, הוא פטריוטיות גלוקלית להגשמת תפיסת הקיימות. מאחר שלבעיות החמורות המאיימות על הסביבה הטבעית ועל התרבות האנושית יש בד בבד אופי מקומי ועולמי, לוקלי וגלובלי, הדבר שנדרש בימינו הוא לעורר את האכפתיות והאחריות של כלל הציבור למעורבות פעילה ולהתמסרות אנרגטית לטובת הטוב המשותף ־'וה שבמולדת הנבדלת ווה שבכדור הארץ, הבית המשותף של משפחת האדם. המחויבות, כפי שהוצגה לעיל בגישה האקו־ הומניסטית, היא להבטחת קיום מיטבי וארוך-טווח למערכות הטבע ולמערכות החברה שיש להן תרומה משמעותית לשגשוג עולם הטבע ולאיכות החיים בחברה האנושית. 1T‏ המחויבות לפעול בשיח הציבורי, בעשייה החברתית-סביבתית, ביזמות החינוכית-תרבותית ובמסגרות הפוליטיות ־ כדי לשקם את הבריאות החברתית והסביבתית וכדי להבטיח את החיוניות והתקינות של אותם משאבי טבע וחברה שיש להם תרומה מוכחת לכבוד האדם ולסביבה הטבעית. הספר שלפניכם, קיימות ישראלית: חידוש האחריות לטוב המשותף, מנסה לעשות בדיוק את ”וה. זהו  ספר רעיוני שכותביו אינם פילוסופים מקצועיים, אלא אנשי הגות ומעשה מדיסציפלינות שונות המעוניינים לתרום לטוב המשותף בישראל. המוטיבציה היא פטריוטיות גלוקלית, האוריינטציה היא אקו-הומניסטית, הגישה היא רב-תחומית ךאינסגרט”בית, והשיח כורך דעת אקדמית, ביקורת התרבות, מדיניות ציבורית ראקטיביזם חברתי-סביבתי.

עיקרו של הספר הוא מניפסט רחב יריעה שכתב אריה ונגר, המניח לפנינו את תשתיות הדעת הרלוונטיות בנושא הקיימות, מנכיה את הקשיים והאתגרים המרכזיים שבפניהם ניצבת האנושות בכלל והחברה הישראלית בפרס, ומציע אבני דרך לקידום הסוב המשותף בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הוננת, מתוקנת, מקיימת ומשגשגת. על מנת להשיג את כל אלו, טוען ונגר, יש לחרוג מדיון טכני צר על קיימות כעל התייעלות בשימוש במשאבים או שיפור ההגנה על הסביבה בלבד, ולשלב דיוןי ערכי משמעותי בחיים הציבוריים שלנו. דיון במטרות החברה, בכלכלה, בתשתית הפיזית (כלומר סביבה ומשאבים,) בזהות, בתרבות ובכל מה שנוגע לחיינו המשותפים כקהילה ולא כאוסף מקרי של אינדיבידואלים. דיון ערכי שיוביל לקבלת אחריות ולניסיון להשפיע על העתיד שאנו צועדים אליך (ככל שזה בידינו, כמובן,) ולא להסתפק בהסתגלות לעתיד כלשהו שיגיע אלינו כגזירה של יד נעלמה. דיון שישפיע על סדרי עדיפויות, מוסדות פוליטיים ומערכות חברתיות.

דיון ערכי זה צריך לשלב ערכים אוניברסליים עם ערכים פרטיקולריים מהיהדות ומהציונות, והוא מהווה תנאי הכרחי, גם אם לא מספיק, להתקרבות לקיימות ולמדינת מופת.

אל מאמרו של ונגר מצטרפים שישה מאמרים ושלוש שיחות, שבהם מומחים מתחומים שונים מעלים התייחסויות, תגובות והמלצות המתכתבות מזוויות שונות עם הטקסטשל ונגר ועם אתגרי הקיימות בתחומים השונים של החיים, ובהם כלכלה, דמוקרטיה, חינוך, תקשורת, חברה וסביבה. ראשון הוא מאמרו של ניר מיכאלי, שעומד על כוחו המשחרר, המאתגר והמעצים של החינוך האוטופיסטי. חינוך כ'וה יוצר הקשרים חדשים ונקודות מבט חלופיות לבחינת הסדר החברתי המצוי, ובכך מאפשר להחריג את הדורות הצעירים משגרות המובן מאליו ומתבניות החשיבה הקונפורמיסטיות והמנרמלות. וו היכולת להעצים את המודעות הביקורתית,

הדמיון החברתי והיומות היצירתית, שבכוחם להביא את השינוי המיוחל לחברה הוגנת ומקיימת. אחריו ממוקם מאמרו של אלון גן, שמצביע על המנוס מחופש מאחריות ועל תרבות ההתקרבנות כעל אבני נגף לביסוס עמדה ריבונית ואחראית ולהתייצבות יחד לקידום הסוב המשותף – כזו שנכונה ומסוגלת להתמודד עם מחלות התרבות העכשוויות. המאמר עוסק במישרין בקבלת אחריות לחיינו ולעתידנו ־ אחריות שהיא מושג יסודי בתפיסת הקיימות שתובא כאן.

המאמר השלישי, שכתבה תמר בן יוסף, עוסק בכלכלה. לשיטתה כלכלה מקיימת היא ההבנה שאת הטוב הכלכלי צריך לחפש מחדש בכל רגע ולעסוק בכך בגישה רב-תחומית ואינסגרסיבית. לשם כך נדרשים משטר פוליטי מחויב לאורחיו אקדמיה סקרנית ופתוחה, ממסר דתי הגו}י וממסר ספרותי-אינטלקטואלי ערכי. כלכלה מקיימת מצריכה ממשלת "ראש גדול" שלא תתחמק מתכנון כלכלי, 4תכנון שיהיה מחויב הן לכלכלת הדברים הגדולים (המקרו) והן לכלכלת הדברים הקטנים, כגון דאגה לתחבורה ציבורית נאותה, לחינוך, לבריאות, לאיכות הסביבה, לתכנון עירוני מרחיב לב.

כלכלה, פוליטיקה וסביבה הן גם עניינו של המאמר הרביעי מאת אריה קרמפף, העוסק בניתוח משבר האקלים. קרמפף בוחןי אפשרויות שונות להתערבות המרינה בשוק, ובוחן אם התערבות קיינסיאנית שיועדה במקור להתמודדות עם בעיות שיצרה כלכלת השוק, כגון אי-שוויו}י ועוני, היא גם המתאימה במקרה של משבר האקלים. לדידו, משבר האקלים הוא עמוק יותר, שכן הוא חורג מן הוויכוח בין "שוק חופשי" ו"סוציאליום מתוכנן." והו משבר המאתגר את פרדיגמת הצמיחה המשותפת גם לאידאולוגיה הקפיטליסטית וגם לאידאולוגיות הסוציאליסטיות והסוציאל-דמוקרטיות. התגברות על המשבר תצריך גישות חדשות שיעקפו את החולשות של המשטרים הקיימים בהתמודדות עימו.

המאמרים הכלכליים של תמר בן יוסף ושל אריה קרמפף משמעותיים לדיון, שכן אין כל דיון אפשרי בקיימות בלא דיון מעמיק בכלכלה. קיום כלכלי בהווה ובעתיד חיוני הן ברובד הפי'וי הן לצורך השגת רווחה ומשמעות ברבדים הגבוהים של פירמידת הצרכים של מאסלו.

המאמר החמישי והמאמר השישי עוסקים בתקשורת. במאמר החמישי מפתח עמית שכטר את מושג התקשורת המקיימת. הוא מתחיל בסקירה רחבה על מהות התקשורת ותפקידיה וממשיך בסקירת הקשרים שבין המשבר הסביבתי ומשבר האקלים ובין הסיקור בתקשורת. אך בכך אין די על פי שכטר, שכן סיקור תקשורתי בלבד של עניינים סביבתיים אינו קריטריון מספיק לתקשורת בת-קיימא. תוך הישענות על גישה היכולות של זוכה פרס נובל בכלכלה אמרטיה סן דן שכטר בתקשורת בת-קיימא כאמצעי מרכ'וי לדיון נורמטיבי בנוגע לחברה שבה אנו חיים, לרבות התייחסות לערכים כמו צדק ושוויון, וכמקיימת את השיטה הדמוקרטית ואת ערכיה המהותיים. אמצעי תקשורת עצמאיים ־ חופשיים מנאמנויות חיצוניות

ומשיקולים זרים ומסורים להגשמת שליחותם המקצועית – הם התנאי לקיומה של תקשורת הפועלת לטובת הציבור ולביסוס הקיימות של חברה חופשית ומתוקנת. אולם, עם החירות צריכה להגיע גם האחריות. במאמר השישי ממשיך העיתונאי רמי לבני לפתח את מושג התקשורת המקיימת, ולדידו המרכיב העיקרי של קיימות במערכת התקשורת הוא אחריות. מבחינת אחריות העיתונאים, לבו:י מדגישאת העיסוק האותנטי בנושאים הממשיים החשובים לגורלם של בני אדם, וזאת בדרכים שמנגישות ידע היוני בצורה מושכלת ואינפורמטיבית ובלי להיכנע לבעלי אינטרס מכאן ודרישות הרייטינג מכאן – ללא התחנפות לקהל הקוראים ובלי לרדת אל הרכילותי, הפרובוקסיבי והסנסציוני. אך גם לקוראים, לדעת לבני, יש אחריות בבחירה מה לקרוא ומה לא, במה להתעניין ובמה לא, אל מה להתייחס ואל מה לא. האחריות של הקוראים היא מיצוי חופש הבחירה שלהם והבנת תפקידם כאזרחים מעורבים. אין כל ספק כי השאיפה וההתקרבות לקיימות מצריכות דיון ציבורי עמוק, רציני ואחראי מהסוג שלבני מכוון אליו במאמרו (ראו גם את הדיון. על פוסטמן אצל ונגר בהמשך.)

עתה מגיעות שלוש השיחות שקיים עורך הספר עם אנשי אקדמיה מתחומי המדינה, הסביבה והמשפסים. השיחה הראשונה, עם גייל טלשיר, מתמקדת בפוליטיקה, דמוקרטיה, קיימות וסביבה. אחרי שהיא סוקרת את התפתחות התנועות הסביבתיות באירופה ואת הרעיונות המרכזיים שלה}י טלשיר טוענת, שיש להתמודד עם בעיות הסביבה והקיימות בשתי דרכים. האחת היא באמצעות עבודה מקצועית לפתרון הבעיות, הנשענת על תשתית של ידע ומדע ומובלת על ידי מומחים. הדרך השנייה היא באמצעות חינוך ציבורי בכל הרמות והשלבים, שמיועד ליצירת תודעה שתוביל לשינוי פרקטיקות ולשינוי מדיניות. טלשיר סבורה, שהפעולה האידיאלית בשתי הדרכים היא בניהול מרכזי באמצעות המדינה, מוסדותיה, מומחיה ומנגנוניה, אך גם במעורבות ובשיתוף ניכר יותר של החברה האזרחית בשתיהן. על גבי התשתית של הדמוקרטיה הליברלית מציעה טלשיר דגמים של שיתוף ציבור, ובעיקר דגם חדש שנקרא משילות דמוקרטית משלבת. השיחה השנייה היא עם עדן פייטלסון, והיא נסבה על הצד המרחבי, הפיזי והסביבתי של הקיימות. פייטלסון טוען כי האתגרים הגדולים אצלנו בתחום זה הם שמירת השטחים הפתוחים ושימור אתרי מורשת. יש חלופות שונות לתכנון המרחבי והפיוי של המדינה, והבחירה ביניהם היא נורמטיבית-ערכית. כל בחירה תהיה מקובלת כל עוד שומרים על כללי משחק הגונים וסבירים, וכל עוד יש מערכות דמוקרטיות של איזונים ובלמים.

השיחה השלישית והאחרונה, עם ידידיה שטרן, היא על היבטים שברוח ובוהות של החברה הישראלית. כל מלחמה פוגעת בקיום בהווה ובאפשרויות הקיום לעתיד, ולדידו של שטרן, המתמקד בשאלות של זהות בישראל, החברה הישראלית משוסעת במלחמת תרבות וזהות ובכיפופי ידים בין הקבוצות המרכיבות אותה. מקורה של מלחמת התרבות בחזון שונה של כל אחת מהקבוצות באשר לתכלית המדינה והחברה, והיא פוגעת ביכולת לשתף פעולה בבניית העתיד המשותף והמדינה שכולנו חולקים. אף על פי שבתחום החומרי קצרה ישראל נשבעים שנותיה הראשונות הצלחות פנומנליות, ואם כי אף אחד מאבותינו לא חלם על מדינה כה חוקה ומשגשגת בתחומי הביטחון, הכלכלה, המדע, קיבו'ץי הגלויות ועוד ־ אתגר גדול אחד טרם הושג. האתגר בשבעים השנים הבאות, לפי שטרן, הוא בתחום הזהות. הוא קריטי להצלחה או חלילה לדשדוש של המפעל הציוני כולו ושל מדינת ישראל שאנו מךרישים לדור הבא. שטרן רואה בחברה הישראלית סימנים של התבגרות וסוג של התחלת יציאה ממשבר הזהות. הוא מסיים באמירה אופטימית: "אני חושב שבישראל של היום יש סיכוי גדול יותר לכוחות המתכללים ולאלו שרואים את הברכה בקיימות המשותפת. אני רואה סימנים לכך שיצר הרע הולך וקטן.”

לסיום דברי הקדמה אלה והסקירה התמציתית של פרקי הספר אני מבקש לחזור אל התובנות הביקורתיות שהוצגו כאןי מתוך הגותם של ראסל, דיואי, שפינוזה ורוסו. הלקח שעלינו ללמוד, כך אני מבין זאת, הוא שעלינו לשקם את האמון בתבונה וביכולתה להתוות את אמיתות הסוב המשותף. אין מדובר עוד ביומרה של איש אחד או של תרבות הגמונית אחת להכתיב לכולם את הטוב והראוי. הכוונה היא לאמץי מתכונות של שיח פתוח, שוויוני, מושכל, רב-תרבותי וביקורתי ־ דוגמת אלה שהציעו יורג'ן הברמאס, ג'וןי רולס, מרתה נוסבאום, הדלאי למה ורבים אחרים ־ ולהתעקש על דיון ציבורי שמבקש פתרונות הגיוניים, הגונים ובני-קיימא. בלעדי שיח כ'וה, אל תוך הווקום שנוצר מהיעדרו, נכנסים ומשתלטים בעלי ענייני כוחניים, קנאים חסרי עכבות ומנהיגים פופוליססים, שעבורם התכלית העליונה היא רווח כלכלי, עוצמה פוליטית, משיחיות דתית ושאר מטרות פרטיקולריות, שעל פי רוב מנוגדות לטוב המשותף ומחריבות אותו. גישה תבונית כזאת, בדומה למה שראינו בתכנוני ובהגשמה של מהפכת החינוך בפינלנד, היא בהכרח מערכתית, ארוכת-טווח ובעלת אופי תשתיתי מניעתי.

אדגים זאת מתוך כמה תחומים הנוגעים לכולנו. בתחום הבריאות אנו עדים להון עתק ולמאמצי-על שאנשים משקיעים בתעשיית הדיאטות, בצריכת תרופות ובריפוי מחלות, כשמנגד עומדת החלופה המניעתית של אימוץ תזונה נכונה ואורח חיים בריא כבר מגיל צעיר, חלופה שבכוחה למנוע את חלק הארי של האומללות האישית וההשקעה הכספית. בתחום החברתי אנו עדים להשקעה אדירה באכיפה משטרתית, במעונות לעבריינים, בבתי סוהר ובשיקום אסירים, בעוד במדיניות חברתית נכונה ובהרבה פחות משאבים אפשר למנוע את התהוותם של אותם תנאים של עוני, הזנחה, הדרה, פשיעה, בורות ואומללות ני ומולידים את האלימות ואת הפשיעה. וכך גם לגבי שלום האדם והאדמה: משאבים כלכליים ואנושיים עצומים מושקעים בשיקום הריסות המלחמה וווועותיה ובתיקוני הרס משאבי הטבע, בה בשעה שמדיניות של שלום, שכנות טובה וקיימות סביבתית יכולות במרבית המקרים למנוע את היווצרות התנאים המולירים מלחמות הרסניות לאדם וכלכלות הרסניות לאדמה. זו בעיניי דרך הקיימות התבונית והאחראית. ובמילותיו של צבי לם (1976)

מוטל על החינוך לא רק לחבוש פצעים אלא גם למנוע, ככל שניתן, מצבים המסכנים את קיומה של החברה ואת הווייתו התקינה של היחיד. מצבים אלה נוצרים מכוח גורמים המצויים בתוך החברה ובתוך תרבותה. תפקידו של החינוך בתורת מנגנוןי לתיקונה העצמי של החברה יכול להתמלא רק על ידי יצירת תנאים להתפתחותם של בני אדם לקראת בנרות אינטלקטואלית, מוסרית וחברתית, שמכוחה יהיו מסוגלים לפקח על גורמי ההרס העצמי שבתוכם ובחברתם. (עמ' 5)

מקורות

דיואי, ג' .(1960) דמוקרטיה וחינוך (תרגום: י' הלמן.) מוסד ביאליק.

לם, צ' .(1976) מלחמה וחינוך. עם עובד.

רוסו, ז"ז' .(2009) אמיל או על החינוך (תרגום: א' סיר-אפלרויס.) בעריכת ע' הופמן, מאגנס.

שפינוזה, ב' .(1967) תודה המידות (תרגום: י' קלצקין.) מסדה.

Russell, B. .(1967) Unpopular essays. Simon and Schuster.