לשון האש: עדות פואטית על הטראומה של השואה

"כבר אז הבנו כי לא די בזעקה, יש למצוא צורה לזעקה, שאם לא

כן תישמע כטירוף, או חמור יותר – כזיוף". (אהרן אפלפלד)

במהלך המאה ה-20, בעיקר בעקבות השואה, הפך מעשה העדות למרכיב מרכזי בגיבושם של הזיכרון הקולקטיבי ושל האחריות המוסרית לזיכרון זה. ספר זה דן באותה הזעקה שהזכיר אפלפלד בציטוט לעיל. במרכזו דיון בטיבה של העדות הפואטית, השונה באופייה מעדויות אחרות. כפל פנים חבוי בעדות זו, המאפשר לה לבטא את רגע השבירה, ובה בעת להבנות את השפה השבורה ולתכּן באמצעותה מציאות חדשה. העדות הפואטית יכולה להכיל את מה שלא ייאמן ואת מה שאינו ניתן לייצוג, לגעת בחומר הרוטט של החוויה האסונית ולדבר אותו. הספר עוסק בסוגיות של ייצוג הטראומה בשפה הפואטית ובאסטרטגיות פואטיות שונות שמתוכן מבצבצים מבנים שונים של מגנונים נפשיים, ודן בהרחבה בטקסטים של שלושה יוצרים: אהרן אפלפלד, ק. צטניק ופרימו לוי. בכל אחד מהפרקים נבחן הסגנון הייחודי של הכותב וכן אסטרטגיות ההגנה הטקסטואליות-פואטיות שלו.

לשון האש: עדות פואטית על הטראומה של השואה, הוא לעניות דעתי הספר החשוב, השיטתי והבהיר ביותר על מדף הספרים שעניינו הבחינה הסגנונית-רטורית של העדות הפואטית על טראומת השואה, שעברה ויצאה, כדברי פאול צלאן, "מתוך אלף האפילות של הדיבור הממית".

פרופ' יגאל שוורץ, המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב 

ד"ר רינה דודאי היא חוקרת ספרות. בעבר הייתה מרצה לספרות במכללת סמינר הקיבוצים, כיום היא חברה בקבוצה הבינתחומית במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. מחקריה עוסקים בדפוסי התמודדות פואטיים במצבי קיצון במרחב שבין ספרות, קולנוע ופסיכואנליזה.

תוכן עניינים ופתח דבר