תכלית המחזאי

מדוע מחזאים כותבים מחזות? האם עומדת לנגדם תכלית נוספת מלבד עצם כתיבת המחזה והצגתו על במה? למרות טענתו של אריסטו שתכלית הטרגדיה היא הקתרזיס, ואין לה תכלית נוספת, טוען המחזאי מוטי לרנר כי חשובי המחזאים במאה ה-20 כתבו מתוך הכרה ברורה בתכלית מהותית נוספת שיסודה בכמיהתם לתיקון האדם והחברה. בחלקו הראשון של ספרו תכלית המחזאי הוא מתאר את תכליותיהם של עשרה מן החשובים במחזאי המאה ה-20, ומבהיר מדוע הפרוטגוניסט והקתרזיס הם האמצעים העיקריים העומדים לרשותו של כל מחזאי החותר לתיקון. בחלקו השני של הספר הוא דן בשלושה ממחזותיו הגדולים של ארתור מילר: "כולם היו בניי", "מותו של סוכן" ו"ציד מכשפות", ומנתח בפרוטרוט את תכליותיו של מילר בכתיבת המחזות האלה ואת תבניות הפרוטגוניסט והקתרזיס שיצר בכל אחד מהם כדי להשיגן.

מוטי לרנר הוא בוגר האוניברסיטה העברית במתמטיקה. למד תיאטרון באוניברסיטה העברית ובבתי ספר לתיאטרון באנגליה ובארצות-הברית. מלמד כתיבת מחזות בבתי הספר לדרמה במכללת סמינר הקיבוצים. לימד כתיבת מחזות פוליטיים בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. היה פרופסור אורח במרכז ללימודים יהודיים באוניברסיטת אוקספורד, במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת Duke בצפון קרוליינה, ב-Knox College באילינוי ובמכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת Nehru בניו דלהי. ב-1994 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים, וב-2014 בפרס לנדאו לאמנות הקולנוע. 

בין המחזות שכתב: "קסטנר", "חבלי משיח", "פולארד", "אלזה", "הנאהבים והנעימים", "סתיו ימיו", "בחשכה", "אהבה קשה", "רצח יצחק", "בנדיקטוס", "ההודאה", "פאולוס" ו"בסוף הלילה". מחזותיו מועלים לעתים תכופות בארצות-הברית ובאירופה. כתב תסריטים לסדרות הטלוויזיה "משפט קסטנר", "קו-300", "אגוז", "קרב בירושלים" ו"המכון", ולסרטים "אהבות ביתניה", "שתיקת הצופרים", "אלטלנה", "אביב 1941" ו"קאפו בירושלים". ב-2011 יצא לאור ספרו לשיטתו של צ'כוב בהוצאת מכון מופ"ת.


תקציר ותוכן עניינים