תיאור
אנטון צ'כוב הוא מגדולי המחזאים בתיאטרון המודרני. מחזותיו, המתרחשים רובם ככולם באחוזה כפרית פרובינציאלית ברוסיה בשלהי המאה ה-19, מעוררים התרגשות והתפעלות בכל שפה ובכל מדינה, ומעידים על מושלמות אמנותו של מחברם. כיצד הצליח צ'כוב לכתוב מחזות כה בשלים ומעודנים, כה עמוקים ומסעירים? לשיטתו של צ'כוב הוא ניסיון לפענח את תהליך יצירתו של אחד מהם – "הדוד וניה". המחזאי מוטי לרנר טוען שהתבנית העלילתית, הדמויות והדיאלוגים שבמחזה מכילים רמזים על אופן תכנונם ועיצובם, ושפענוחם מצביע על קיומה של שיטה סדורה שהשתמש בה צ'כוב במהלך כתיבת המחזה, ובמידה רבה גם במהלך כתיבת מחזותיו המאוחרים יותר: "שלוש אחיות" ו"גן הדובדבנים". שיטה זו לא נוסחה בידי צ'כוב עצמו, אשר על פי עדותו שלו לא היה לו עניין בהיבטים התיאורטיים של כתיבתו. ואף על פי כן, חשיפתה באמצעו בחינה מדוקדקת של הדיאלוגים והוראות הבמה מאפשרת להתחקות אחרי סוד גאונותו של המחזאי הדגול ולהציע בהשראתו שיח חדש על אודות כתיבת מחזה גם בימינו.
מוטי לרנר הוא מחזאי ותסריטאי ומלמד כתיבת מחזות בבית הספר לדרמה בסמינר הקיבוצים, המכללה לחינוך, לטכנולוגיה ולאמנויות. בוגר האוניברסיטה העברית במתמטיקה. למד תיאטרון באוניברסיטה העברית ובבתי ספר לתיאטרון באנגליה ובארצות הברית. לימד כתיבת מחזות פוליטיים בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. היה פרופסור אורח במרכז ללימודים יהודיים באוניברסיטת אוקספורד, במחלקה לתיאטרון באוניברסיטת Duke בצפון קרוליינה, ב-Knox College באילינוי ובמכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת Nehru בניו דלהי. בשנת 1994 זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים.
עם המחזות שכתב נמנים: "קסטנר", "חבלי משיח", "פולארד", "אלזה", "הנאהבים והנעימים", "סתיו ימיו", "בחשכה", "אהבה קשה", "רצח יצחק", "בנדיקטוס", "ההודאה", "בסוף הלילה". מחזותיו מוצגים לעתים קרובות בארצות הברית ובאירופה. כתב תסריטים לסדרות הטלוויזיה "משפט קסטנר", "קו 300", "אגוז", "קרב בירושלים", "המכון", ולסרטים "אהבות ביתניה", "שתיקת הצופרים", "אלטלנה" ו"אביב 1941.
