השקפה אופטימית: מבט היסטורי סובייקטיבי מנקודת מוצא אובייקטיבית

במרכזו של ספר זה הקביעה כי קיימת אובייקטיביות, זאת בניגוד לרוח 'הפוסטמודרנית' הרווחת שלפיה אין ולא תיתכן אובייקטיביות, שהרי 'הכול בעיני המתבונן' ולכל אחד 'הנרטיב שלו'. 
באמצעות 'תרגיל החפץ', השווה לכל נפש, מוכיח הספר כי כל אחד מאתנו תלוי בעצם קיומו החומרי-כלכלי בזולת באופן מוחלט. אף שאין מדובר בדעה או בנרטיב , אלא בתיאור אובייקטיבי של המציאות, עובדת התלות ההדדית איננה תופסת מקום בשיח הציבורי והחינוכי, הרווי בתודעת אינדיבידואליזם. אין רע באינדיבידואליזם כמובן, אך הספר מבקש לטעון כי תפיסת האינדיבידואליזם הרווחת בימינו היא, לאמיתו של דבר, חלקית בלשון המעטה. בהתאם מנסה הספר להציע לה תיקון באמצעות הצגת נושאים שעל סדר היום מתוך הקשרים היסטוריים. בספר מוצגת השקפת עולם ובה התייחסות לנושאים מרכזיים כמו הפערים החברתיים, הזהות היהודית והסכסוך היהודי-ערבי. זהו למעשה ספר היסטוריה לאנשים שהיסטוריה איננה מקצועם. הוא מיועד לפיכך לציבור הרחב ולכל מי שהחינוך יקר ללבו.
מעבר לתכניו יש בספר קריאה לחינוך פוליטי. לדעתו (הסובייקטיבית…) של הכותב, חינוך פוליטי הכרחי, כי הפוליטיקה היא השדה שבו מתקיים המאבק על דמותה של המדינה, וזו קיימת על מנת לשרת את החברה ואת האדם. אך על האדם המודרני בחברה דמוקרטית לזכור כי בסופו של יום המדינה היא הוא. את המתח הזה שבין יחיד לציבור אין כנראה בררה אלא לנהל מתוך שיח שיעמוד בדרישה הישנה-נושנה: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

ד"ר אודי (אהוד) מנור, היסטוריון חברתי-פוליטי, גדל והתחנך בקיבוץ ניצנים. כיום הוא חבר קיבוץ עין-השופט, ומלמד היסטוריה ואזרחות במכללה האקדמית 'אורנים'. פרסם שישה ספרים בשלוש שפות בנושאים היסטוריים שונים: על עיתונות היידיש של תנועת הפועלים היהודית בארה"ב בתחילת המאה ה-20; על מהותה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית; על מפא"יניק שכוח בשם ברל לוקר; ועל פרק שכוח בתולדות הסכסוך היהודי-פלסטיני בין 'ששת הימים' ל'אינתיפאדה הראשונה'. במקביל פרסם עשרות מאמרים עיוניים-אקדמיים ומאות מאמרי דעה במסגרות שונות.