בית ספר צומח בין ים למדבר ונעקר

במרכז אופירה (שארם א שייח') – יישוב זעיר מוקף מדבר וים בקצה הצפוני של חצי האי סיני, ניצב בית ספר "אופירה". אל חצרו הפנימית יצאו תלמידי כיתות א-ט מחדריהם וממנה שבו אליהם בקצב פנימי, ללא צלילי פעמון. החצר שימשה אכסניה מסבירת פנים לעשרות חגיגות, טקסים, הצגות, סדנאות וסרטים, שעוצבו בשותפות אמיצה בין בית הספר והקהילה. מחצרו החיצונית הלוהטת יצאו התלמידים לתור את האזור ולהכיר את נפלאותיו. לא עוד. במסגרת הסכמי קמפ-דיויד ב-1982, פונתה אופירה מאוכלוסייתה הישראלית: התלמידים הורידו את דגל הלאום, נפרדו מבית הספר ופנו ליישובים החדשים שבחרו בהם הוריהם. מה נותר בזיכרונם של התלמידים, של הוריהם ושל סגל ההוראה, מחויות בית הספר? כיצד נקלטו בבתי הספר החדשים? כיצד הם מעריכים את ההכנה לפינוי? האם ניתן בכלל להכין פינוי? איך? על שאלות אלה ואחרות ננסה לענות במסגרת מונוגרפיה זו. ד"ר נירית רייכל ניהלה את בית ספר "אופירה" מאז הקמתו ועד פינויו. היא חינכה וניהלה את חטיבת הביניים בכפר הנוער "כדורי"; עמדה בראש החוג לחינוך חברתי-קהילתי במכללת אורנים המכללה האקדמית לחינוך, התנועה הקיבוצית, והובילה ביחד עם עמיתים את מכללת אוהלו בקצרין בשבילי האקדמיזציה. ד"ר רייכל עוסקת בעיקר במחקר בתחום ההיסטוריה של החינוך, במחשבת החינוך, התפתחות מערכת החינוך בישראל ונושאים הקשורים להכשרת מורים.